02/06/2026
"ככה זה. ככה זה. זאת המציאות שלי, כעמרי, חטפו אותי, עכשיו נלקחתי מהבית. ככה זה", סיפר עמרי מירן על הקלאסיקה הספרותית שליוותה אותו בשבי
מי שנחטף ב-7 באוקטובר מביתו בקיבוץ נחל עוז, לעיני אשתו ובנותיו, שב הביתה 738 ימים מייסרים אחר כך, ציטט להנאתו מטבע לשון מוכרת מספר מדע בדיוני סאטירי שמניח לאור יום את העיסוק בפינות האפלות ביותר בעולם.
ככה זה. אומר גיבורו של הספר "בית מטבחיים 5", כשאביו נהרג בתאונת ציד. כשהוא יוצא למלחמה. כשהוא נשבה. כשהוא מגלה את יום מותו. ככה זה.
הסטואיות הזו לא נוצרה בריק, והיא בוודאי אינה תוצר של חוסר אכפתיות או רגשות עמוקים.
"יש דברים שאי אפשר לשנות", מסביר עמרי מירן, כשלצידו יושבת אשתו ומנידה בראשה בחוסר הסכמה אוהב, "תקבל את המציאות כמו שהיא."
***
קורט וונגוט נולד באינדיאנפוליס, ארה"ב, שנים ספורות אחרי מלחמת העולם הראשונה. שום דבר בילדותו ובנערותו לא נראה כהקדמה לעתיד טראגי: אביו הגיע משושלת ארוכה של אדריכלים ואבי אמו היה מיליונר. בבית הספר הוא היה אחד מהכתבים הקבועים בעיתון בית הספר, אבל את המסלול לספרות בקולג' הוא עזב בעקבות מורה שטען שסיפוריו אינם טובים מספיק, ועבר ללמוד ביוכימיה.
אבל אז החלו העניינים להסתבך, או אם תרצו, להשחיר.
עם הכנסה של ארה"ב למלחמת העולם השניה, גויס וונגוט לצבא ונשלח לאירופה. הוא השתתף בקרבות בארדנים, ביניהם "הקרב על הבליטה", שם יחידתו הייתה מצוידת בנשק קל שלא היה יעיל במיוחד מול הטנקים הגרמנים.
הוא נפל בשבי, והועבר, יחד עם עוד כמה עשרות שבויי מלחמה, לדרזדן. בתחילה זה היה נראה שבי "נוח" (עד כמה ששבי בידי הנאצים יכול להיות נוח). היחס לשבויי המלחמה האמריקאים היה שונה מהיחס לשבויים האחרים, והם הועסקו במפעל לייצור מזון שפעל בבונקר תת קרקעי ששימש בעבר כבית מטבחיים - בית מטבחיים 5.
אבל דרזדן עמדה להפוך מהר מאוד לגיהנום על אדמות. בשני הלילות שבין 13 ל-15 בפברואר 1945, הופצצה דרזדן באופן מרוכז על ידי בעלות הברית. התוצאה הייתה קטסטרופלית. מבני מרכז העיר הגרמנית היפה, שעד אז כמעט ולא נפגעה, הפכו לעייחורבות ועשרות אלפי גרמנים נהרגו בהפצצות. וונגוט, יחד עם קבוצה קטנה של שבויי מלחמה, ניצלו מאחר ושהו באותו בית מטבחיים, הרחק מתחת לפני השטח.
בימים הבאים הם אולצו לפנות גופות מרחובות, ולהעבירן לשריפה.
המלחמה הסתיימה. וונגוט שוחרר, חזר לארצות הברית כגיבור מעוטר, נשא לאשה את אהובת נעוריו שהמתינה לו בבית, הקים איתה משפחה, חזר לאקדמיה, הפעם ללימודי אנתרופולוגיה, ובד בבד חזר להתעסק באהבת נעורים אחרת - הכתיבה.
כמעט רבע מאה אחר כך, בשנת 1969, כשהוא כבר סופר מדע בדיוני אהוב ומפורסם, כתב וונגוט את הספר "בית מטבחיים 5, או: מסע הצלב של הילדים".
גיבור הספר, כמו וונגוט עצמו, הוא שבוי מלחמה אמריקאי בדרזדן, וחווה את מוראות ההפצצה המחרידה ההיא. אבל משם והלאה הוא הולך ומתנתק מהמציאות . בילי פילגרים חוזר מהמלחמה חבול ועייף, ומגלה שהוא יכול לטייל (או לקפוץ), בזמן. ההמשך כולל חייזרים, חטיפה נוספת, הומור שחור,קועיסוק ציני, גלוי פנים, במוות. ומעל לכל, ה"פזמון החוזר" של הגיבור, שמלווה אותו לאורך רוב הספר - "ככה זה."
לעובדה שהספר לא נכתב מיד אחרי המלחמה אלא רבע מאה אחריה, יש משמעות אדירה. וונגוט נאבק עם זכרון החוויה שלו בדרזדן. מעבר לקושי בעיבוד הזיכרונות שהציפו אותו לאורך השנים, הוא ניסה למצוא צורה ספרותית שתוכל לשאת את הזיכרון הזה בלי להפוך אותו לסיפור גבורה רגיל, לריאליזם מלחמתי צפוי, או לפאתוס מוסרי נטול סבטקסט. הוא רצה להעביר הלאה את מה שהוא עצמו הרגיש, שלא היה דומה לשום דבר אחר.
אז הוא כתב סאטירת מדע בדיוני.
***
יותר מחמישים שנה אחר כך, בקצה השני של העולם, המילים האלה, הסיפור הזה, נותנים כוחות לאדם אחר שעובר זוועות איומות משל עצמו.
"אני נקרע מצחוק כשאני קורא את הספר", סיפר עמרי מירן בתוכנית "עובדה" על הספר שתפס נתח נכבד מהרהוריו במהלך השבי, "אתה מת, ואז: ככה זה. ממשיכים הלאה. הסיפור ממשיך. ככה זה."
זה מה שהוא אמר לעצמו, שם, במנהרות התת קרקעיות בעזה, כמעט מהרגע הראשון של השבי, ולאורך כל אותו הזמן, עד שחזר הביתה.
לישי, אשתו שנלחמה כלביאה על השבתו, לא מסכימה. "אצלי זה אחרת", היא מחייכת, "אצלי אין ככה זה. ברור שיש מציאות, אבל אני צריכה לעשות הכל כדי לשנות אותה".
האם וונגוט האמין שאת הרוע אי אפשר לתקן?
ביום א' הקרוב, כ"ב בסיון, 7 ביוני, מגיע המבקר והסופר יובל פלוטקין לספרייה הלאומית לקריאה מודרכת ביצירה הקלאסית של וונגוט, שבה הזמן מתפרק ומקבל צורה ספרותית חדשה ופורצת דרך.
מידע נוסף ורכישת כרטיסים בקישור שבתגובה הראשונה
***
בתמונה: עמרי ולישי מירן, צילום מסך מתוך תכנית "עובדה", לצד כריכת הספר "בית מטבחיים 5", תרגם מאנגלית יורם קניוק, זמורה ביתן, תשל"ז 1977
