Israel State Archives - ארכיון המדינה

Israel State Archives - ארכיון המדינה ברוכים הבאים לעמוד הרשמי של ארכיון המדינה The Israel State Archives is the national archives of the State of Israel.

ארכיון המדינה הוקם ב-1949 ומופקדים בו הארכיונים של משרדי הממשלה ומוסדות המדינה, וכן ארכיונים של הממשל העות'מאני והמנדטורי. על פי חוק הארכיונים (1955) קולט ארכיון המדינה ממשרדי הממשלה ומוסדות המדינה תיעוד המיועד לשמירה לדורות. בארכיון תיעוד על מדינת ישראל מאז הקמתה, הכולל תיקי התכתבויות, פרוטוקולים, בהם של ישיבות ממשלה, חוקים, הסכמי שלום, תיעוד גנאולוגי, תצלומים, מפות, כרזות, קלטות קול, סרטים ועוד.

באתר האינטרנט של הארכיון מוצגות רשימות האוספים, תעודות ותצלומים סרוקים ומידע על פרסומיו. מרכז המבקרים פתוח לימי עיון בהזמנה מראש. It was established in 1949 and its operation is regulated by the Archives Law of 1955. The Israel State Archives and all of the archives in Israel are headed by the State Archivist. The above-mentioned law constitutes the legal, administrative and professional framework within which the archives of Israel are run. The rules and regulations accompanying the law grant the Archivist, and through him all employees of the Israel State Archives, the authority to instruct and supervise the management of archives and records in government ministries, local authorities and government corporations

07/09/2026

סיפור נפילתו בשבי במלחמת העצמאות של הרב שאר ישוב כהן (1927–2016) – במלאות עשור לפטירתו
הגבר המזוקן והגבוה המופיע בקטע מיומן הקולנוע המצורף הוא הרב שאר ישוב כהן (להלן ש"י כהן, כפי שהוא חתום על ספרו), אז אחד מלוחמי הרובע היהודי שנפלו בשבי הלגיון הירדני במלחמת העצמאות. הוא נראה בסרטון יחד עם ראשוני השבויים הגברים ששוחררו מהשבי הירדני ב-30 בנובמבר 1948. בהמשך דרכו כיהן בתפקידים שונים, ובהם: הרב הצבאי של חיל האוויר, נשיא "מכון הארי פישל להכשרת רבנים" (כיום: מכון אריאל) והרב הראשי האשכנזי של חיפה.
השבוע מלאו 10 שנים לפטירתו. ש"י כהן נולד בירושלים לרב דוד כהן, שנכנה "הרב הנזיר" בשל מנהגי הנזירות היהודית שנהג. גם בנו נהג לפי מנהגים אלו עד גיל 16. בהמשך למד בישיבת "מרכז הרב", ובמהלך לימודיו הצטרף לתנועת הנוער הדתית-לאומית "ברית החשמונאים", וממנה הגיע לאצ"ל. לאחר פירוק "תנועת המרי העברית" עבר ליחידה הדתית בתוך גדוד מוריה של "ההגנה". בד בבד המשיך ללמוד בישיבה והחל בלימודי הסמכה לרבנות. כאשר פרצה מלחמת העצמאות, חסר לו רק מבחן ההסמכה.
בתחילת המלחמה השתלב ש"י כהן בליווי שיירות, אך זמן קצר לאחר מכן הקים קבוצה של תלמידי "מרכז הרב" שהתארגנה כדי להיכנס לרובע היהודי ולשלב הגנה עליו עם לימוד תורה בחלק משעות היום. בשלב זה היה הרובע נצור רק באופן חלקי, ופעמיים בשבוע נכנסו אליו שיירות בליווי הצבא הבריטי. הרב הצליח להיכנס עם אחת השיירות לתוך הרובע, ואיתו רק בודדים מהקבוצה שהקים. ב-18 במאי 1948 נכנס לעיר העתיקה כוח של הלגיון הירדני, השתלט במהירות על הרבעים המוסלמי, הנוצרי והארמני, וניתק לחלוטין את הרובע היהודי מהעיר החדשה. לאחר מכן החל הלגיון להפגיז את הרובע היהודי. ביום הרביעי לקרבות נפצע ש"י כהן קשה ברגלו בהפגזה במהלך ריצה בין העמדות. את שאר ימי הלחימה מול הלגיון העביר כשהוא שוכב, ללא יכולת לסייע.
בהדרגה השתלט הלגיון על מבנים בחלקו הצפוני של הרובע, צמצם את שטחו והידק את טבעת המצור. ב-28 במאי, לאחר עשרה ימי לחימה קשים וריבוי הרוגים ופצועים בקרב מגיני הרובע, החליטה מפקדת הרובע להיכנע לעבדאללה א-תל, מפקד הלגיון בירושלים. בהסכם הכניעה נקבע שהנשים, הילדים, הזקנים והפצועים הקשים יפונו באמצעות הצלב האדום לעיר החדשה, ואילו הגברים הצעירים, הכשירים והפצועים קל יילקחו בשבי.
בפועל לא עמד הלגיון בהסכם ולקח בשבי גם את ש"י כהן, שהובל לשבי על אלונקה יחד עם פצועים קשים נוספים. יוסף גולן מהסוכנות היהודית התייחס להפרת ההסכם מצד הלגיון במברק ששלח לד"ר ליאו כהן ממשרד החוץ ב-31 במאי 1948: "יש להדגיש שבין הפצועים אשר נלקחו לרבת עמון נמצאים ארבעה שמצבם רציני למדי ואשר היו צריכים להיות בין המועברים לאזור היהודי. העברתי את שמותיהם של ארבעת אלה לצלב האדום. השמות הם: יעקב זקס, שאר ישב כהן (בנו של הנזיר), יוסף אגיוף ואיסר נתנזון".
בעמאן (רבת עמון) קיבל ש"י כהן טיפול בבית חולים צבאי, ובהמשך הובל יחד עם שאר שבויי הרובע היהודי למחנה השבויים אום אל-ג'מאל בצפון ירדן. בזמן השבי ניגש אליו מפקד השבויים והודיע לו שקיבל מעמד של רב צבאי של השבויים מטעם "ההגנה", כדי לשפר את מעמדו על פי אמנת ז'נבה. במהלך השבי העביר שיעורי גמרא לשבויים ושימש, יחד עם הרב שלמה מן ההר, כמורה רוחני עבור חלקם.
ב-7 ביוני 1948 שחררו הירדנים את כל הנשים השבויות, פרט לשתי אחיות מהעיר העתיקה שביקשו להישאר עם השבויים. כמה חודשים לאחר מכן החל המשא ומתן בין ישראל לירדן, באמצעות הצלב האדום, על שחרור השבויים הגברים. ב-10 באוקטובר שלח קצין הקישור לצלב האדום מברק לרב הראשי לצה"ל, שלמה גורן (גיסו של ש"י כהן), במטרה לפעול למען שחרורו: "עלי להוסיף שבפגישה האחרונה עם בא כוח "הצלב האדום"... נמסר לנו שיש בכוונת "הצלב האדום" להחזיר אלינו את השבויים הפצועים והזקנים מעבר הירדן, וביניהם נמצא אף מר שאר ישוב...".
ב-30 בנובמבר 1948 נחתם בירושלים הסכם בין משה דיין, מפקד כוחות צה"ל בירושלים, לעבדאללה א-תל על הפסקת אש בעיר. באותו יום שוחררו 23 שבויים (זקנים ופצועים), וביניהם ש"י כהן, כפי שתועד בסרטון המצורף.
זמן קצר לאחר חזרתו מהשבי נפגש עם הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג, הרב הראשי האשכנזי לישראל, שבחן אותו בעל פה על הנושאים ההלכתיים הנדרשים להסמכה לרבנות. לאחר שעבר את המבחן בהצלחה, הסמיך אותו הרב הרצוג לרב באופן רשמי. מכאן ואילך התקדם הרב ש"י כהן בתפקידי רבנות שונים עד לתפקיד הרב הראשי האשכנזי של חיפה.
בסרטון יומן כרמל נובמבר -דצמבר 1948, מתוך ארכיון המדינה
בתגובות: מברק מיוסף גולן מהסוכנות היהודית אל ד"ר ליאו כהן, על נפילתו בשבי של שאר ישוב כהן, 3/5/1948, חצ-2444/9, עמוד 20
מברק מקצין הקישור לצלב האדום אל הרב הראשי לצה"ל שלמה גורן בעניין שחרורו הצפוי של שאר ישוב כהן מהשבי הירדני, 10/10/1948, ג-277/49, עמוד 62

1 בספטמבר 1970 – תחילת "ספטמבר השחור""אני חושבת שאנו צריכים לנהוג כך שלא נעמיד מכשול בפני הצלב האדום וגם לא בפני המדינות...
01/09/2026

1 בספטמבר 1970 – תחילת "ספטמבר השחור"

"אני חושבת שאנו צריכים לנהוג כך שלא נעמיד מכשול בפני הצלב האדום וגם לא בפני המדינות הנוגעות בדבר. אם לא נגיד להם עכשיו: 'רבותי, איננו יכולים להיות שותפים לכל עסקה שכזאת', ולא נסביר להם מדוע – הם עלולים לחשוב: 'טוב, אולי במשך הזמן בכל זאת יסכימו'. אני מודה ומתוודה כי אם בעוד חצי שעה יגידו לי כי עומדים לפוצץ את האווירונים – אינני יודעת מה אחליט. אבל אני מחויבת להגיד עכשיו לכל אלה הנוגעים בדבר דברים ברורים, על מנת שידעו שאנו לא נלך לעסקה שכזאת.....כל הצעת ביניים עלולה להכשיל את המעצמות. יש להן אוזניים מוזיקליות והן יודעות להבחין אם הצליל הוא צליל מלא או לאו. אני מציעה, לכן, לומר להם דברים ברורים."
— דברי ראש הממשלה גולדה מאיר בישיבת ממשלה על מצב החטופים בירדן, 9.9.1970
ב-1 בספטמבר 1970 הותקפה שיירת כלי הרכב של המלך חוסיין בדרך משדה התעופה לארמון המלכותי. חוסיין לא נפגע בהתנקשות – אחת מ-16 ניסיונות התנקשות שניצל מהם במהלך חייו.
ניסיון ההתנקשות היה אחד השיאים של שנה רצופת היתקלויות ולחימה ממשית בין צבא ירדן לארגוני המחבלים הפלסטיניים במדינה. ארגונים אלה הפכו חלקים נרחבים מירדן לאזורים מחוץ לשליטת השלטון, וקראו תיגר ממש ממשי על הממלכה.
ב-7 בספטמבר נחטפו שלושה מטוסי נוסעים – אמריקאי, שווייצרי ובריטי. מטוס רביעי, של חברת אל על, ניצל מחטיפה בזכות מאבק נחוש של צוות המטוס, איש הביטחון והנוסעים, שהתגברו על החוטפים. שלושת המטוסים החטופים הונחתו במנחת דוסון – שדה תעופה בריטי לשעבר מימי מלחמת העולם השנייה, שהפך ל"שדה המהפכה". המחבלים הפרידו בין הנוסעים והחזיקו באזרחי ישראל, ארצות הברית, בריטניה ושווייץ, בעוד שאר הנוסעים (כ-120 בני אדם) הועברו למלון בעמאן שהיה בשליטת ארגון המחבלים. החוטפים דרשו את שחרור המחבלים הכלואים בישראל ובמדינות אירופה.
חוסיין נקלע למצוקה קשה: כוחות הביטחון הירדניים וחלקים גדולים מהאוכלוסייה הירדנית הלא-פלסטינית לחצו על המלך לדכא ביד קשה את ארגוני המחבלים, שכן אובדן השליטה בממלכה נראה קרוב מאי פעם. מנגד, הוא עמד תחת איום מצד סוריה ועיראק שלא לפעול נגדם. לעיראק אף היה כוח צבאי גדול שחנה בירדן מאז מלחמת ששת הימים וסייע למחבלים בהתקפותיהם על יישובי בקעת בית שאן. חוסיין חשש גם מתגובתן של שאר מדינות ערב.
ב-12 בספטמבר פוצצו המחבלים את שלושת המטוסים בשדה דוסון והעבירו את בני הערובה למקומות מסתור שונים בתוך מחנות הפליטים בירדן. הם הכריזו על העיר אירביד – העיר הגדולה בצפון ירדן – כשטח פלסטיני משוחרר. ב-16 בספטמבר החליט חוסיין לצאת למלחמה כוללת נגד ארגוני הטרור הפלסטיניים. צבא ירדן תקף באש ארטילרית את מחנות הפליטים ליד עמאן, זרקא וא-סלט, ופרץ לתוכם בכוחות שריון כדי לכבוש אותם.
ב-18 בספטמבר פלש לירדן כוח שריון סורי כדי לסייע למחבלים. חוסיין פנה לארצות הברית בבקשת סיוע (ובאופן עקיף לישראל לקבלת סיוע נגד הסורים). האמריקאים ריכזו שלוש נושאות מטוסים של הצי השישי מול חופי סוריה, בעוד ישראל ריכזה כוחות שריון בדרום רמת הגולן ומטוסי חיל האוויר ערכו יעפי דמה מעל הכוחות הסוריים כדי להרתיעם. כוחות שריון ירדניים שהוחשו לצפון המדינה בלמו את הצבא הסורי וגרמו לנסיגתו חזרה לסוריה ב-23 בספטמבר.

הלחימה נמשכה עד הפסקת האש בתחילת אוקטובר, אך הירדנים הוסיפו לנהל סדרה של תקיפות אינטנסיביות על כל ריכוזי המחבלים עד נובמבר 1971. בנקודה זו נסוגו המחבלים מירדן ועברו למדינות ערביות אחרות, בעיקר ללבנון. בעקבות המלחמה נותר חוסיין מבודד משאר מדינות ערב, אך זכה בתמיכתן של ארצות הברית וישראל בשלטונו, ולפיכך נזהר מלהצטרף למלחמת יום הכיפורים שלושה שנים לאחר מכן.
ארגון פת"ח הקים זרוע טרור שנקראה "הספטמבר השחור" כדי לנקום בירדן ולפגוע בישראל. הארגון רצח את ראש ממשלת ירדן, וספי אל-תל, בקהיר, וב-1972 רצח את י"א הספורטאים הישראלים באולימפיאדת מינכן והיה מעורב בתקיפת מטרות ישראליות רבות לאורך השנים. ישראל ניהלה נגדו לחימה חשאית ומיוחדת עד תחילת שנות ה-80.
ב-9 בספטמבר 1970 התכנסה ישיבת ממשלה מיוחדת לדון במצב החטופים הישראלים בשדה דוסון. בישיבה נידונה הדרישה לשחרור מחבלים כלואים בישראל – מציאות קשה שחזרה על עצמה גם בשנים האחרונות. הטיעונים שעלו בה בעד ונגד רלוונטיים גם כיום. ניתן לצפות בפרוטוקול באתר ארכיון המדינה בתגובות.
בתיק א 7428/24 מלשכת מנכ"ל משרד ראש הממשלה יעקב הרצוג יש תיאור מרתק של אירועים שונים לפני, בזמן ולאחר ה"ספטמבר השחור". בתגובות ניתן לקרוא את התיק המלא.
בארכיון המדינה שמורה סדרת צילומים של אירועים שונים הקשורים ל"ספטמבר השחור".
בתמונה: שר הביטחון משה דיין עם קבוצת קציני צה"ל צופים בשיירת אספקה העוברת לירדן לשם הגשת סיוע הומניטרי.

לקראת סיום החופש הגדול: מה שידרה הטלוויזיה הלימודית בחופש הגדול בתחילת שנות ה-70 ומה השתנה מאז ועד ימינו?בחודש מרץ השנה ...
30/08/2026

לקראת סיום החופש הגדול: מה שידרה הטלוויזיה הלימודית בחופש הגדול בתחילת שנות ה-70 ומה השתנה מאז ועד ימינו?
בחודש מרץ השנה מלאו 60 שנה להקמת הטלוויזיה הלימודית (לימים הטלוויזיה החינוכית). לרגל סופו של החופש הגדול מחר, נזכור את שידורי החופש הגדול של הטלוויזיה הלימודית בשנותיה הראשונות.
לקראת החופש הגדול של שנת 1972 פתחה הטלוויזיה הלימודית בסקר שביעות רצון מהשידורים בקרב מדגם של כמה מאות תלמידים (בגילים 7–15). התלמידים שהשתתפו בסקר קיבלו את יומן השידורים של הטלוויזיה והתבקשו לסמן את התוכניות שבהן צפו בחופש ואם הן מצאו חן בעיניהם או לא. בצד יומן השידורים קיבלו התלמידים מכתב בכתב יד, עליו חתומה "רותי מהטלוויזיה":
"האם ידעת שהטלוויזיה הלימודית משדרת גם בחופש הגדול? מעט שידורים חוזרים באנגלית, בטבע ובהנדסה, והרבה סיפורים, שירים, חידונים ושעשועים. מעניין אותנו מאוד לדעת האם אתה נהנה משידורי החופש הגדול. אילו תוכניות אתה אוהב, אילו תוכניות אתה לא כל כך אוהב, ומה כל כך משעמם אותך עד שאין לך אפילו חשק להסתכל בהן עד הסוף? לכן הדפסנו "יומן טלוויזיה" מיוחד עבורך ועבור עוד כמה ילדים... כמובן שאנחנו רוצים שלא תפסיד משחק כדורגל או חבל, שלא תוותר על שחייה בבריכה ועל שאר בילויים. מה שאנחנו מבקשים ממך הוא שאם אתה צופה בטלוויזיה הלימודית [ההדגשה במקור], תסמן בדף קו מתחת לכל שם שראית...".
המכתב משקף את הרוח התמימה של ראשית שנות ה-70, תקופה שבה עדיין תפס מסך הטלוויזיה מקום משני בחייהם של הילדים ובני הנוער, והם מילאו חלק גדול מזמנם במשחקים עם חבריהם ובפעילות מחוץ לבית.
באותו תיק בארכיון המדינה שבו נמצא המכתב, נמצא גם לוח השידורים השבועי לשידורי החופש הגדול, ששודרו רק שעתיים ביום בשעות אחר הצהריים. בימי רביעי, למשל, שודרה התוכנית "על שפת הנחל" – סיפורים מצולמים לילדי הגן. היו גם תוכניות בעלות אופי לימודי כגון פרקי קריאה ומשחק מתוך ספרי ילדים, חידונים לבני הנעורים בנושאים שונים, שירה בצוותא, תוכניות באמנות, תוכניות על בעלי חיים, לימוד שחמט ותוכניות של שעשועים במתמטיקה ובלשון.
אמנם התוכניות היו שונות מאלו ששודרו לאורך שנת הלימודים (אנגלית, טבע, הנדסה), אך עדיין נשאו ברובן אופי לימודי וחינוכי, ולא ענו להגדרה המקובלת של בידור. בשנים הבאות חלו שינויים גדולים באופי השידורים של הטלוויזיה הלימודית בחופש הגדול ובשאר ימי השנה, ואלמנט הבידור הלך ותפס בהן מקום מרכזי יותר:
ביולי 1978 התחילה הטלוויזיה הלימודית לשדר את התוכנית "זהו זה!" כמגזין בידור לנוער לימי החופש הגדול. בהמשך הורחב לוח השידורים של התוכנית לשאר ימי השנה, ובתחילת שנות השמונים הפכה "זהו זה!" לתוכנית נושא – כל פרק בה סבב סביב נושא מסוים, עם קו עלילתי מנחה (עד שנת 1993). באותו קיץ עלתה גם התוכנית "ספרים מספרים", שבה שיחקו שחקנים קטעים מספרי ילדים מומלצים. עבור ילדים קטנים יותר התחילו לשדר בקיץ 1979 את התוכנית "ציפיטפוט" בהגשת ציפי שביט. התוכנית כללה קטעי שירה ומשחק וקטעים מסדרות אנימציה.
הטלוויזיה הלימודית גם רכשה ושדרה סדרות עלילתיות באנגלית. שתיים מהבולטות שבהן היו הסדרה האוסטרלית "איים אבודים" (1979–1982) והסדרה האמריקאית "מנהרת הזמן" (1982–1986). בשנות ה-80 שודרו (לא רק בחופש הגדול) מגוון סדרות אנימציה מדובבות, רובן סדרות אנימה יפניות. הבולטות שבהן היו "הלב", "פינוקיו" ו"נילס הולגרסון".
בשנים 1987–1992 שודרה בטלוויזיה החינוכית בחופש הגדול התוכנית "רואים 6/6" – רצועת שידור אינטראקטיבית לילדים ולנוער. בתוכנית התארחו אמנים ישראלים מובילים ובמסגרתה שודרו גם אירועי ספורט וסדרות רכש טלוויזיוניות שנבחרו על פי משאלים טלפוניים או גלויות שנשלחו על ידי הצופים. רבות מהסדרות שנבחרו היו אותן סדרות ששודרו בשנות ה-80 המוקדמות, והשידורים החוזרים ב"רואים 6/6" תרמו להגעתן של הסדרות למעמד של סדרות פולחן.
השינוי הגדול באופי השידורים בא לידי ביטוי גם במספר שעות השידור שגדל במידה רבה, ועימו התרבו גם שעות הצפייה של הילדים ובני הנוער.
מעמדה של הטלוויזיה החינוכית נחלש במהלך שנות ה-90, בעקבות התחרות מול ערוץ הילדים (שהתחיל לשדר בשנת 1989) ומול ערוץ 2 (שהתחיל לשדר בשנת 1993). בשלהי העשור הראשון ובראשית העשור השני של המאה ה-21, עבר מוקד צריכת התוכן של הילדים והנוער לצפייה בסרטונים ברשת בכלל וברשתות החברתיות בפרט, במסכי הטלפונים החכמים. המרחק בין חיי הפנאי של הילדים של שנת 1972, ששילבו בין משחקי כדור וחבל לצפייה במשדרי הטלוויזיה, לבין חיי הפנאי של ילדי המסכים של ימינו הוא עצום, ומעורר מחשבה לגבי ההשפעה המשולבת של רגולציית השידורים והשינויים הטכנולוגיים על התפתחות התרבות הישראלית.
📷משדר טלוויזיה באנגלית בטלוויזיה הלימודית, 1967, גל-9209/17, עמוד 47;
בתגובות: המכתב מטעם הטלוויזיה הלימודית שהופץ למדגם של ילדים במסגרת סקר הצפייה במשדריה בחופש הגדול, 1972, גל-9206/18, עמוד 57
תוכנית שידורי החופש הגדול של הטלוויזיה הלימודית, 1972, גל-9206/18, עמוד 55

🕯️ היום בהיסטוריה | לזכרו של גד יעקבי (1935–2007)מפוליטיקאי צעיר ומבטיח, דרך שורת תפקידים בכירים בממשלה ועד לבימת האו"ם:...
27/08/2026

🕯️ היום בהיסטוריה | לזכרו של גד יעקבי (1935–2007)
מפוליטיקאי צעיר ומבטיח, דרך שורת תפקידים בכירים בממשלה ועד לבימת האו"ם: גד יעקבי ז"ל, שהלך לעולמו ב-27 באוגוסט 2007, היה מהדמויות הבולטות והמשפיעות בציבוריות הישראלית במשך כמעט שלושה עשורים.
מסלול חיים של עשייה ציבורית
יעקבי, בן כפר ויתקין ויוצא חיל המודיעין, החזיק בתארים מתקדמים במדעי המדינה ובכלכלה מאוניברסיטת תל אביב ומאוניברסיטת הרווארד. את צעדיו הראשונים בזירה הפוליטית עשה לצד משה דיין במשרד החקלאות, ובהמשך אף הצטרף אליו ואל דוד בן-גוריון בהקמת מפלגת רפ"י.
עם איחוד המפלגות ב-1969 נבחר לראשונה לכנסת, וסומן במהירות כאחד הכוחות העולים והבולטים במפלגת העבודה. במהלך שנות פעילותו כיהן בשורת תפקידי מפתח:
שר התחבורה בשנות ה-70
שר הכלכלה ושר התקשורת בממשלות האחדות הלאומית בשנות ה-80
שגריר ישראל באו"ם (1992–1996)
לאחר שובו מניו יורק, המשיך להוביל במגזר הציבורי כיו"ר חברת החשמל וכיו"ר רשות הנמלים והרכבות, לצד עבודתו כמרצה באקדמיה. לצד כל אלה, יעקבי היה גם איש ספר וחיבר ספרי עיון וילדים. הוא היה נשוי שלוש פעמים ואב לארבעה ילדים.
📜 מציצים לארכיון המדינה
בארכיון המדינה שמורות תעודות ומסמכים מגוונים המעידים על פעילותו הענפה. בין היתר, בישיבת ממשלה מתחילת שנת 1977, מסר יעקבי (כשר התחבורה) סקירה מקיפה ומרתקת על מצב התחבורה בישראל באותם ימים (עמ' 87–111) – החל מגידול במספר המכוניות הפרטיות וצריכת הדלק לנפש, ועד לניהול התחבורה האווירית, היבשתית והימית.
🖼️ בתמונה המצורפת:
גד יעקבי לצד ראש הממשלה יצחק רבין, שר החוץ יגאל אלון ושר הביטחון שמעון פרס, מוקפים בקרובי החטופים לאנטבה לאחר שובם לארץ. ארבעת השרים הללו ריכזו את טיפול הממשלה במשבר ההיסטורי. (מתוך ארכיון המדינה).
👇 קישור לפרוטוקול ישיבת הממשלה המלא באתר ארכיון המדינה – מחכה לכם בתגובה הראשונה.

24/08/2026

🎪 🕰️ הידעתם? הקרקס העברי הראשון קם ברמת גן על ידי נכי צה"ל
בתמונות בשחור-לבן אולי קשה לראות את הצבעים, אבל בשנות ה-50 "הזירהטרון" בדרך ז'בוטינסקי ברמת גן היה המקום הכי צבעוני ושמח במדינה הצעירה.
שנה בלבד אחרי תום מלחמת העצמאות, 36 חיילים משוחררים ונכי צה"ל (בהובלת היזם והאמרגן אהרון ברמן) החליטו להרים פרויקט לא יאומן: קרקס כחול-לבן. הם התאגדו כקואופרציה, גייסו תמיכה, ובנו אוהל ברזנט ענקי עם מקום ל-2,400 צופים, תזמורת של 12 נגנים, ואפילו אורוות וכלובים.
ב-15 במאי 1950 נערכה הופעת הבכורה. תמורת 3.5 לירות בלבד, הגיעו המונים — מפועלים ופרופסורים ועד עולים חדשים שלא שלטו עדיין בעברית. כולם ישבו יחד והתרגשו מאקרובטים, לוליינים, ליצנים וחיות מאולפות שנענו להוראות ב"שפת הקודש". בתקופת הצנע הקשה, הזירהטרון היה מפלט של קסם, צחוק ואסקפיזם טהור.
בשיאו, הקרקס משך מאות אלפי מבקרים, יצא למסעות הופעות מנהלל ועד ירושלים, ואפילו אירח להקות אקרובטים מחו"ל. בסופו של דבר, הניסיון להעביר את המתחם לתל אביב (אל המגרש שבו הוקם לימים בניין הסינרמה) הוביל לסגירתו, והזירהטרון הפך לחלק מילדותם של דור שלם ולפרק מרתק בתולדות התרבות הישראלית.
📍 זירהטרון, רמת גן (1950–1959)
#נוסטלגיה #זירהטרון #רמתגן #היסטוריהישראלית #תרבותישראלית #שנותהחמישים #קרקס #קלאסיקהישראלית #ישראלשלפעם

היום נמצאו שרידי האונייה אלטלנה במרחק של 20 ק"מ מחופי ישראל. סיפורה מהווה תזכורת לסכנה האיומה של מלחמת אחים במדינה, וגם ...
24/08/2026

היום נמצאו שרידי האונייה אלטלנה במרחק של 20 ק"מ מחופי ישראל. סיפורה מהווה תזכורת לסכנה האיומה של מלחמת אחים במדינה, וגם כיום הוא מעורר רגשות עזים.

אלטלנה, אונייה שנרכשה על ידי האצ"ל, יצאה מצרפת ב-11 ביוני 1948 כשעל סיפונה כ-900 עולים, נשק וציוד רב. הגעתה הצפויה עוררה ויכוח חריף בין ממשלת ישראל לבין האצ"ל. היו אלו ימי ההפוגה הראשונה, והגעת הנשק הציבה את ישראל בעמדה מורכבת מול האו"ם, שכן השאיפה הייתה לשמר את ההפוגה עד שהמדינה תתארגן להמשך הקרבות.
הבעיה העיקרית התמקדה בסוגיית חלוקת הנשק. מנחם בגין, שייצג את האצ"ל, דרש כי 20% מהנשק יוקצו בלעדית לאנשי האצ"ל שלחמו בירושלים והשאר לצה"ל. מנגד, ראש הממשלה דוד בן-גוריון דרש שהנשק יועבר במלואו לצה"ל ויחולק על פי צורכי הצבא. חודש בלבד חלף מאז ההחלטה על פירוק המחתרות (למעט בירושלים הנצורה), ובן-גוריון חשש מפעילות עצמאית של האצ"ל שתחתור תחת סמכותה של המדינה הצעירה.
האונייה הגיעה לחוף ויתקין בערב ה-20 ביוני. העולים ירדו לחוף והחלה פריקת הנשק. במהלך הפריקה, ובמיוחד למחרת, החריף הוויכוח בין אנשי האצ"ל לצה"ל סביב השליטה בנשק ואופן חלוקתו, עד כדי חילופי אש. ב-22 ביוני עזבה האונייה את חוף ויתקין והגיעה לחופי תל אביב. שוב התפתחו קרבות, בעוד אנשי האצ"ל מנסים להגיע לאונייה ולסייע בפריקה. כל העת התנהל משא ומתן בין הממשלה למנחם בגין, שעלה על סיפון אלטלנה עוד בחוף ויתקין.
בן-גוריון ראה בחילופי האש התפתחות מסוכנת, והתקבלה החלטה להפגיז את האונייה. ישנן גרסאות הטוענות כי מטרת ההפגזה הייתה פגיעה ישירה באונייה, בעוד אחרות גורסות כי המטרה הייתה הרתעתית בלבד. כך או כך, האונייה נפגעה ופרצה בה שריפה, אשר איימה לפוצץ את מאגרי הנשק שעליה, ואנשיה נטשו אותה.
בעקבות טביעת אלטלנה פסקו הקרבות, ושני הצדדים הבינו כי הגיעו לסכנה ממשית של מלחמת אחים. 16 לוחמי אצ"ל ו-3 חיילי צה"ל נהרגו בקרבות, לצד פצועים רבים.

בארכיון המדינה מצויים חומרים רבים העוסקים בפרשה, בהם תמלילי ישיבות הממשלה שבהן התדיינו השרים כיצד לפעול. בקישור המצורף בתגובות תוכלו לקרוא מכתב מה-20 ביוני 1948 ששלח ישראל גלילי, איש הקשר מטעם הממשלה מול האצ"ל, לבן-גוריון. יש הטוענים כי דיווחיו של גלילי השפיעו על החלטתו של בן-גוריון לפעול בכוח נגד האצ"ל.
בתמונות: אנשי האצ"ל לצד מקלעים על סיפונה של אוניית האלטלנה, יוני 1948. מתוך אוסף התצלומים של צחי יפהר, צילום: צחי יפהר. בקישור לאוסף בתגובות תוכלו למצוא תמונות נוספות מסיפונה של האלטלנה.
עשן עולה מהאלטלנה לאחר שנפגעה, 22 ביוני 1948. מתוך אוסף התצלומים של בנו רותנברג, צילום: בנו רותנברג. בתגובות תוכלו למצוא תמונות נוספות באוסף על האלטלנה.
אצ"ל - העמוד הרשמי #אלטלנה

חיים יבין, "מר טלוויזיה" והשידור הציבורי – במלאת 30 לפטירתולפני חודש נפטר חיים יבין, שהיה אחד מאנשי התקשורת המובילים ביש...
22/08/2026

חיים יבין, "מר טלוויזיה" והשידור הציבורי – במלאת 30 לפטירתו
לפני חודש נפטר חיים יבין, שהיה אחד מאנשי התקשורת המובילים בישראל וזכור במיוחד כמגיש "מבט לחדשות", מהדורת החדשות המרכזית של הטלוויזיה הישראלית (הערוץ הראשון). יבין הגיש את "מבט" לאורך כ-40 שנים עם הפסקות, מהשידור הראשון של המהדורה ב-1 באוגוסט 1968 ועד לפרישתו מהתפקיד ב-4 בפברואר 2008.
יבין נולד בביטום (בויטן) שבגרמניה (כיום בפולין) בשם היינץ קלוגר בשנת 1932 ועלה לארץ עם הוריו בשנת 1933. תיק ההתאזרחות המנדטורית של אביו זיגמונד קלוגר נמצא בארכיון המדינה ומוזכרים בו הבן היינץ-חיים ואחותו שנולדה בארץ עדנה (קישור בתגובות).
יבין גדל בקריית בנימין (כיום שכונה בקריית אתא) ושירת בצה"ל כחובש בנח"ל. לאחר שחרורו, למד באוניברסיטה העברית ספרות עברית ואנגלית וסיים תואר שני בספרות השוואתית.
בשנת 1956 החל יבין לעבוד ב"קול ישראל", תחילה כמגיש חדשות ומגיש תוכניות בידור ומוזיקה ובהמשך כמפיק וכמגיש משדרי תעודה. מהרדיו הגיע לטלוויזיה הישראלית ונמנה עם צוות ההקמה שלה, שם, כאמור, הגיש וגם ערך את מהדורת "מבט". שימש כשליח רשות השידור והטלוויזיה בארצות הברית, ערך את התוכנית "מבט שני", ניהל את מחלקת החדשות והיה גם מנהל הטלוויזיה הישראלית.
יבין גם יצר והגיש, במהלך השנים, כמה סדרות תעודה בולטות ששודרו בטלוויזיה, ביניהן "גחלת לוחשת" על מצבה של יהדות ברית המועצות אחרי נפילת הקומוניזם וכמה סדרות על מערכות הבחירות לכנסת, שסקרו את הפוליטיקה ואת החברה בישראלית בכמה נקודות זמן.
בשנת 1997 הוחלט להעניק לו את פרס ישראל לתקשורת. לרגל זכייתו שלח לו ראש הממשלה בנימין נתניהו מכתב ברכה קצר ויבין זיהה את ההזדמנות והקדיש את עיקרו של מכתב התודה לנתניהו לדברי הגנה על מעמדו של השידור הציבורי בישראל. שני המכתבים נמצאים בארכיון המדינה בתיק של לשכת ראש הממשלה שנחשף לאחרונה.
הרקע לדברים שכתב יבין היה הקמתה, זמן קצר קודם לכן, של ועדה ציבורית לבחינת עתידו של השידור הציבורי בישראל. הוועדה הוקמה על ידי ראש הממשלה נתניהו והוא העמיד בראשה את פרופ' ארנון צוקרמן, מנהל הטלוויזיה הישראלית לשעבר. הקמת הוועדה עוררה חשש בקרב אנשי הטלוויזיה הישראלית, וביניהם יבין, שהיא תמליץ על סגירת הטלוויזיה הישראלית. בעקבות זאת כתב:
"אני מרשה לעצמי להשתמש בהזדמנות זו כדי לצרף את אלה הקוראים לך להמשיך ולקיים את השידור הציבורי. המחלוקות ידועות לכולנו היטב. גם הריבים. על כולם ניתן להתגבר. הם מוכרים לי היטב מ-40 שנות עבודתי ברדיו ובטלוויזיה... דווקא בעידן שלנו , של ריבוי ערוצים, ההופך את הצפייה בטלוויזיה לפרגמנטרית, מפוצלת, נהנתנית בלבד.... דווקא עכשיו חשיבותה של רשות השידור רבה, בעיקר עבור מי שנושא הממלכתיות קרוב לליבו... אדוני ראש הממשלה, יש מקום לערוצים מסחריים, ככל שצריך ואפשר. אבל אסור לפגוע בערוץ הממלכתי היחיד של ישראל. אני מקווה שתטה אוזן קשבת לפנייתי זו אליך, כי היא מבטאת דאגה כנה לעתיד השידור בישראל ולמה שהוא מסמל".
בדבריו רמז יבין לתחרות בין הטלוויזיה הישראלית לערוץ 2 המסחרי, שהתחיל לשדר כמה שנים קודם ושידוריו זכו לאחוזי צפייה גבוהים בהרבה מאלו של ערוץ הראשון ולאתגר החדש והלא מוכר שהתחרות הציבה לערוץ הראשון - "מלחמת הרייטינג".
הדו"ח של ועדת צוקרמן הוגש בסוף שנת 1997. מסקנותיו היו שמבחינה כלכלית ניתן להפריט את השידור הציבורי, אך רצוי להשאיר ערוץ ציבורי בישראל, כמשקל נגד לערוצים מסחריים (בדומה לטענותיו של יבין במכתב), יחד עם שינוי מבני רשות השידור, שהייתה גוף העל שתחתיו פעלו הטלוויזיה הישראלית ו"קול ישראל".
אחרי דיונים ארוכים שנמשכו יותר מעשור נחתם באפריל 2009 הסכם בין רשות השידור ומשרד האוצר לבין ארגוני העובדים המייצגים את עובדי הרשות על רפורמה, לפיה יפרשו ממנה 700 עובדים, לאחר חתימת הסכמי עבודה חדשים.
הסכם זה לא מנע את המשך הביקורת הממשלתית על רשות השידור והערוץ הראשון. ביוזמת שר התקשורת גלעד ארדן חוקקה הכנסת ב-29 ביולי 2014 את חוק השידור הציבורי שהורה על סגירת רשות השידור, ובכלל זה גם את הערוץ הראשון, ועל הקמת תאגיד חדש לשידור ציבורי במקומה.
לאורך תהליך ההקמה של התאגיד שארך כמה שנים, המשיכה הרשות לשדר (ברדיו ובטלוויזיה). שבת, 13 במאי 2017, היה יום השידורים האחרון של הערוץ הראשון וגמר האירוויזיון לשנת 2017 היה התוכנית האחרונה ששודרה בערוץ. בתום השידורים הופיעה שקופית בה נכתב: "שידורינו הסתיימו 1968–2017 הערוץ הראשון".
באופן סמלי התקיים יום שידורים זה 20 שנה בדיוק אחרי טקס פרס ישראל ביום העצמאות תשנ"ז (שחל באותה שנה ב-13 במאי 1997), בו קיבל יבין, "מר טלוויזיה", את פרס ישראל.
יומיים לאחר מכן, ב-15 במאי, החל תאגיד השידור הישראלי "כאן" לפעול באפיקי השידור אשר שימשו את הערוץ הראשון והשידור הציבורי קיבל לבוש חדש.
בתמונות: חיים יבין מדבר בטלפון במשרדו באולפני הטלוויזיה הישראלית בראשית דרכה, 1/9/1968, הצלם - משה מילנר, לע"מ;
המכתב מחיים יבין לראש הממשלה בנימין נתניהו, 14/4/1997, ג-13813/31, עמוד 2, מתוך ארכיון המדינה
👇 קישור לתיק ההתאזרחות של משפחת קלוגר מתוך ארכיון המדינה – בתגובות.
#כאן
ראש ממשלת ישראל Benjamin Netanyahu - בנימין נתניהו כאן

הפיגועים, הלחץ הבינלאומי והנסיגה: זיכרונות מלבנון 198220 באוגוסט 1982 – כוח משקיפים רב-לאומי מגיע ללבנוןב-6 ביוני 1982, ...
20/08/2026

הפיגועים, הלחץ הבינלאומי והנסיגה: זיכרונות מלבנון 1982
20 באוגוסט 1982 – כוח משקיפים רב-לאומי מגיע ללבנון
ב-6 ביוני 1982, לאחר שנים של תקריות גבול, מתקפות טרור אכזריות בשטח ישראל, הפגזות על יישובים ישראליים והתעצמות של ארגוני טרור על גבול ישראל, פלשה ישראל ללבנון כדי להביס ולגרש את ארגוני הטרור הפלסטיניים בלבנון במבצע "שלום הגליל".
המבצע נמשך בכמה שלבים. מ-6 ועד 11 ביוני פעלו כוחות צה"ל נגד ארגוני הטרור וצבא סוריה. במהלך הלחימה השמיד חיל האוויר את מערך הטילים נגד מטוסים הסורי בבקעת הלבנון. מ-12 ביוני 1982 ועד סוף אוגוסט "זחל" צה"ל והשלים את כיבוש כביש ביירות–דמשק, כיתר את ביירות עד להשגת פינוי ארגון אש"ף מלבנון יחד עם מנהיגיו, והביא לנסיגת הצבא הסורי מביירות לבקעת הלבנון. צה"ל יצא מביירות בסוף ספטמבר 1982, ואז הוכרז על סיום המלחמה.
הצידוק ליציאה מביירות בסוף ספטמבר נבע מלחץ בינלאומי בעקבות הטבח שביצעו אנשי הפלנגות הנוצרים במחנות הפליטים סברה ושתילה. ארצות הברית ומדינות אחרות לחצו על ישראל לסגת, קבוצת משקיפים מארגון השמירה על שביתת הנשק (UNTSO) נשלחה לביירות לפקח על הפסקת האש. בדחיפת נשיא ארצות הברית, רונלד רייגן, נשלח כוח צבאי לפקח על הפסקת האש. הכוח כלל נחתים אמריקאים, כוח צנחנים צרפתי, יחידות איטלקיות (צנחנים, נחתים, חיל רגלים ומשטרה צבאית) וכוח סיור משוריין בריטי, שהצטרף מאוחר יותר לנחתים האמריקאים.
היחידות פיקחו על פינוי אש"ף מביירות וסייעו באימון צבא לבנון, אולם עד מהרה החלו העניינים להסתבך. מלחמת האזרחים הלבנונית פרצה בשנית (ולמעשה לא הסתיימה מעולם) בהרי השוף שממזרח לביירות, בין הנוצרים לדרוזים. ארגוני טרור השייכים לקהילה השיעית החלו לפעול נגד צה"ל והכוח הרב-לאומי. ב-18 באפריל 1983 פוצץ מחבל מתאבד משאית בחצר השגרירות האמריקאית בביירות; בפיגוע זה נרצחו 63 בני אדם. בחודשים הבאים החריפו חילופי האש בין הצדדים.
ב-15 במאי 1983 נחתם הסכם בין ישראל ללבנון בתיווך אמריקאי. בכל אותו הזמן נמשכו חילופי האש בין הכוח הרב-לאומי לקבוצות שונות במלחמת האזרחים בלבנון. הצי האמריקאי חיפה באש תותחים וטילים על הכוח, כולל באש תותחים של אוניית המערכה האמריקאית מתקופת מלחמת העולם השנייה "ניו ג'רזי".
ב-23 באוקטובר 1983 הותקפו מפקדות הנחתים האמריקאים והצנחנים הצרפתים על ידי מחבלים מתאבדים מארגון חיזבאללה. בהתקפה נהרגו 241 אמריקאים ו-58 צרפתים. בעקבות המתקפה העקובה מדם, תקפו מטוסים צרפתיים ואמריקאיים מטרות של משמרות המהפכה האיראניים – המממנים והמאמנים של חיזבאללה – בבעלבכ שבבקעת הלבנון. האמריקאים איבדו מספר מטוסים בהתקפה אחת, לאחר שהופלו על ידי טילים נגד מטוסים של הצבא הסורי.
בתחילת 1984, בעקבות לחץ פוליטי כבד בוושינגטון ובשאר המדינות החברות בכוח, החל הכוח הרב-לאומי להתפנות מביירות. בסוף מרץ 1984 התפנה הכוח הצרפתי, לאחר שהבריטים, האיטלקים והאמריקאים כבר נסוגו בשבועות הקודמים. האמריקאים איבדו יותר מ-250 נחתים ואנשי צבא אחרים, רובם בפיגוע נגד מפקדת הנחתים בביירות. הצרפתים איבדו כמעט 90 חיילים, רובם בפיגוע נגד מפקדת הצנחנים בביירות.
ארכיון המדינה אסף תעודות לצורך הוצאת ספר זיכרון לראש הממשלה יצחק שמיר. הפרסום יראה אור בקרוב. אחת התעודות, מ-23 באוקטובר 1983, היא מכתב תנחומים ששלח ראש הממשלה שמיר לנשיא רייגן בעקבות הפיגוע נגד הנחתים. ניתן לעיין במכתב זה ובשדרים נוספים שנשלחו לנשיא צרפת מיטראן לאחר הפיגוע בצנחנים הצרפתים. קישור לתיק המלא בתגובות.
📷"שלושה חברים בכוח הרב-לאומי, שוטר צבאי איטלקי הלוחץ ידו של ליגיונר צרפתי (משמאל) בעוד חייל מרינס אמריקני עומד בסמוך". צילום: דליה ינקוביץ', לע"מ, 26/08/1982.

18/08/2026

191 שנים להולדתו של "הנדיב הידוע" 📜
ב-19 באוגוסט אנו מציינים את יום הולדתו של הברון אדמונד דה רוטשילד – האיש שבלי החזון והאמונה שלו, מפת ההתיישבות בארץ ישראל הייתה נראית אחרת לגמרי.
לרגל היום, קבלו הצצה נדירה ומרגשת מתוך הארכיון: תיעוד בשחור-לבן מטקס האזכרה הראשון שנערך לזכרו בשנת 1935.
בשנת 1954 זכה הברון דה רוטשילד להלוויה ממלכתית ברמת הנדיב ליד זיכרון יעקב.
הנשיא יצחק נבון קיים קשר הדוק עם בני משפחת רוטשילד והרבה להתכתב עמם. בתוך מסכת ההתכתבות של נבון עם בני משפחת רוטשילד בולטת סוגיה מעניינת. ביוני 1980, בנסיבות שלא הצלחנו לפענח, החליט הנשיא יצחק נבון שברצונו לקבל מידע מפורט ככל האפשר על בני משפחת רוטשילד באותה עת. עוד על המידע שהצליח הנשיא להשיג על הרוטשילדים בפרסום באתר ארכיון המדינה בתגובות.
יהי זכרו ברוך.
#הברוןרוטשילד #הנדיבהידוע #היסטוריהישראלית #ארכיון #זכרוןיעקב #התיישבות #נוסטלגיה #ארץישראל

15/08/2026

ישראל מגשרת בין המדינות המתפתחות לעולם המדע🔬🧬
ב-15 באוגוסט 1960 נפתחה ועידת רחובות – כנס שמטרתו הייתה לחבר בין עולם המדע למדינות המתקשות כלכלית ולמדינות שרק לאחרונה השתחררו מעול הקולוניאליזם, כאשר ישראל משמשת כגשר מחבר. היוזמים העיקריים של הוועידה היו שר החינוך אבא אבן ומכון ויצמן (שאבן כיהן כנשיאו). אבן אף ביקש מהממשלה הקצאה של 200,000 ל"י לתמיכה בוועידה. בעיניו השקעה זו הייתה כדאית: ישראל יכלה ליצור קשרים כלכליים חשובים עם המדינות המתפתחות ולשפר משמעותית את מעמדה הדיפלומטי בעולם.
בוועידה השתתפו מדענים מובילים, ובהם זוכי פרס נובל, לצד נציגים מהמדינות המתפתחות – כולל שרים וראשי מדינות. הכנס עסק בשאלות מרכזיות: מהו הרווח הפוטנציאלי של המדע למדינות המתפתחות, וכיצד הן יכולות לקדם אותו אצלן? ישראל הייתה המדינה המתאימה ביותר לאירוח הכנס, שכן יכלה להציג לאורחיה את פיתוחיה בתחומי החקלאות, התעשייה, המים ועוד. רבים מהמשתתפים סיירו בארץ וראו בעיניהם את מפעל ההתיישבות שצמח בפרק זמן קצר כל כך.
הוועידה נחשבה להצלחה רבה עבור ישראל, והיא התכנסה כמה פעמים נוספות. בכל פעם היא התמקדה בתחום מדעי שונה שיכול לתרום לפיתוח המדינות. עדות להצלחת היוזמה ניתן לראות בכך שבאוגוסט 1967, זמן קצר לאחר מלחמת ששת הימים, התכנסה הוועידה פעם נוספת – למרות הלחץ הכבד שהפעילו מדינות ערב על המשתתפות שלא להגיע. בוועידה זו קיבל אבא אבן, אז שר החוץ, מדליה לציון תרומתו להקמתה. המדליה שמורה בארכיון המדינה, קישור אליה בתגובות👇
🎬קטע מסרט קצר באנגלית הסוקר את הוועידה הראשונה. קישור לסרטון המלא בתגובות👇
מכון ויצמן Weizmann Institute

Address

הרטום
Jerusalem

Opening Hours

Monday 09:00 - 16:00
Tuesday 09:00 - 16:00
Wednesday 09:00 - 16:00
Thursday 09:00 - 16:00
Sunday 09:00 - 16:00

Telephone

+97225680680

Website

Alerts

Be the first to know and let us send you an email when Israel State Archives - ארכיון המדינה posts news and promotions. Your email address will not be used for any other purpose, and you can unsubscribe at any time.

Shortcuts

Share

Category