05/04/2026
אתמול בעוד יום מתוח, כשהתראות רדפו אזעקות, אזרנו אומץ ונסענו אל חברי הילדות שלנו צביקה וענת שגרים במושב קרוב לכנרת, כדי להביא להם במתנה את השידה שבניתי לגוש העץ שהם קיבלו במתנה מחבר אחר. גוש העץ חיכה אצלי בסדנה כבר זמן רב.
מה זה רב?
עוד לפני מלחמת ה 7.10.
מה זה חיכה?
חיכה בסבלנות.
בסבלנות שנה וחצי של מלחמה, שבהן לא עבדתי במתת. בסבלנות עד שהבית שלהם יהיה מוכן לקבל פריט מסיבי חדש. בסבלנות עד שנגבש ביחד את היעוד של השידה (למשל, הצורך בגלגלים, כדי שאפשר יהיה לשנע אותה) ובסבלנות כדי שאסיים אותה ברוגע.
ברוגע?
מוזר. אבל דווקא בחודש האחרון שהמלחמה החדשה/ישנה מתרחשת פה והרוגע לא באמת מצוי פה בשפע, מצאתי את עצמי נהנה ליצור את השידה המיוחדת, כשבול העץ מקבל את מלוא החשיפה ע"י חיבוק קל מהברזל המרוקע, הרגליים והקושרות מחוברים במסמרות חודרות בחורים שנפרצו בנפחות והרגליים קיבלו גם עיטור מסולסל ועדין. הפתרון של הגלגלים מאוד מצא חן בעיני . במבחן המציאות, אתמול בערב טיילנו עם השידה בין הסלון לפינת האוכל בקלות רבה. השידה יכולה לשמש את ענת שמארחת את המשפחה הגדולה והנהדרת שלה כשולחן הגשה, ובימים רגילים כשידה שמציגה את פירטי האמנות העתיקים מהאוסף שלהם.
והכי שמחתי ליצור את השידה לצביקה וענת
שאצלם מצאנו "מקלט" כמפונים לשבוע, שהתארך למשך שנה וחצי מהשמיני באוקטובר 2023. כלומר, ה"מקלט" - אחד הצימרים שלהם, הפך לבית שלנו, והאירוח הפך לפול בורד ;).
בקיצור, הפכנו למשפחה.
תתחדשו חברים 🍷
