05/09/2026
אחרי ארבע שנים שבהן נדמה לפעמים שהלב הישראלי שכח איך נראית שנה רגילה, אני רוצה לאחל לנו שנה אחרת.
שנה שבה נתחיל להחלים.
לא רק מהפצעים שרואים, אלא גם מאלה שלא רואים. מהפחד, מהכעס, מהעייפות, מהחשדנות ומהתחושה שאנחנו כל הזמן צריכים להיות דרוכים.
אני רוצה שנה של תקווה. לא תקווה תמימה שמעמידה פנים שהכול בסדר, אלא תקווה של אנשים שכבר ראו דבר או שניים בחיים ובכל זאת בוחרים להאמין ופועלים שיהיה טוב יותר.
שנה של רצון טוב.
שנזכור שאפשר להתווכח בלי לשנוא. שאפשר לחשוב אחרת ועדיין לשבת יחד. שאפשר להיות ציוני, ישראלי, ליברלי וחופשי, בלי להתנצל על אף אחת מהמילים האלה.
ושנזכור משהו חשוב:
ליברלי זה לא נאיבי.
להאמין בחופש לא אומר לוותר על הביטחון.
להאמין בשוויון בנטל לא אומר לעצום עיניים מול האינטרסנטים שרוצים לקבע את זכויות היתר שלהם.
לרצות בשלום בנינו לא אומר לא להבין את המציאות.
ולהאמין בבני אדם לא אומר להפסיק להיות מפוכחים.
אולי אחרי ארבע שנים כאלה, הדבר הכי ישראלי שאפשר לבקש הוא פשוט קצת נורמליות.
שנוכל שוב לשבת בבית קפה בלי לבדוק חדשות כל חמש דקות מה קורה עם איראן.
שנוכל לתכנן קדימה בלי לשאול את עצמנו מה יקרה מחר.
שילדים יגדלו עם יותר חלומות ופחות פחדים.
שאמנים ייצרו, עסקים ייפתחו, אנשים יחזרו לטייל, לארח, לאהוב ולחיות.
ושנוכל, סוף סוף, להרגיש שהעתיד הוא לא משהו שצריך לשרוד עד אליו.
הוא משהו שאפשר לבנות.
שתהיה שנה של שינוי.
שנה של החלמה.
שנה של תקווה.
שנה של רוח חופשית ויצירה.
שנה של רצון טוב.
ובעיקר, שתהיה לנו שנה שבה נזכור שאנחנו לא רק עם שיודע לשרוד.
אנחנו גם עם שיודע לשמוח ולחיות.
שנה טובה לכולנו. ❤️